מה הקשר בין יראת שמיים למידת הבושה
הגמרא במסכת נדרים דף כ ע"א אומרת:
תניא, בעבור תהיה יראתו על פניכם ( שמות כ י"ז) זו הבושה, לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא ,
מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן, אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא,
ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
ביאור הדברים
האם הבושה היא גורמת ליראת חטא, או שהיא תוצאה של יראת חטא וממילא היא סימן לקיומה של יראת חטא אצל האדם ?
שני הדברים נכונים, הבושה היא סימן ליראת חטא וגם גורמת ליראת חטא
וכן למדנו מדברי הראשונים
כתב הרא"ש שכל הירא מתבייש. משמע מדבריו שהבושה תוצאה הכרחית של יראת חטא.
השיטה מקובצת בשם הרי"ץ ותוספות רבינו פרץ כתבו:
שאדם שיש בו בושה ירא מלחטוא כדי שלא יבא להתבייש בפני הבריות, היינו שבושה גורמת ליראת חטא.
וצריך להבין לפירושם
שאם מה שמונע מהביישן לחטוא הוא כדי שלא יבא לידי להתבייש בפני הבריות, הרי לכאורה זו יראת הבריות ולא יראת חטא?
ובאמת אינה קושיה
ובכדי להבין את התירוץ אעתיק בזה את דברי קדשו של רבינו נפש החיים וזה לשונו:
כתב רבי חיים וולוז'ין :
עוד אחת יוכל לפתותך בחבילות ראיות שתכלית עבודת האדם הוא רק להשיג יראת הרוממות.
ורק על זה יהיו עיניו ולבו כל הימים ושיראת העונש ובושה מבני אדם. היא מדה גרועה שבגרועות. והראוי לשרש אותה מלבך.
ויניח לך יצרך להוסיף יראה על יראה ביראת הרוממות עד שיקבע בלבך שיראת העונש והבושה מבני אדם היא עבירה.
ותהיה בורח ממנה כבורח מן העבירה. עד שיוכל להיות שתלכד ברשתו שלא לאפרושי מאיסורא בזמן שאין לך יראת הרוממות כראוי.
ויקל לך כל דבר באשר יראה לך פנים מפנים שונים בזה.
ויוכל להיוולד מזה, שאם יוכיחך אדם ויראה לך שאתה עובר על איזה דין. ישיאך לבך שלא לאפרושי מזה כל זמן שיראת המוכיח על פניך. באמרך שרק אין יראת אלהים בזה רק יראת אדם. ויראה חצונית.
וכבר הורונו חז"ל בברכת ריב"ז לתלמידיו (ברכות) שתהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד וכו'.
ומי לנו גדול וחסיד מרב עמרם חסידא.
ועכ"ז כשנזדמן לידו פעם א' דבר עבירה פתאום ר"ל כמובא שלהי קדושין. נלחם בתחבולות להנצל מרשת יצרו אף מחמת הבושה מהבריות.
רק שלא לעבור ח"ו על מצות בוראו ית"ש.
ונראה הגם שהקב"ה חס על כבודן של צדיקים. עכ"ז קבעוה להאי עובדא בתלמוד. להורות לנו דרכי ה' הישרים. עד כאן לשונו.
עוד בעניין זה
מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן
בגירסת הש"ס שלנו כתוב סימן יפה באדם, ואילו בראשונים כגון הרי"ף ושיטות קמאי בשם בעלי הנפש להראב"ד גורסים סימן יפה לאדם
ואלו ואלו דברי א-להים חיים.
באדם – זה הסימן של הבושה שהוא ראיה על יראת חטא
לאדם – לשון עתיד, הוא הגורם ליראת חטא כמו שעושים עניינים לסימן טוב לעתיד שזה כביכול גורם כגון בראש השנה ובשמחת חתן וכלה ועוד.
עוד אפשר לדייק
בגרסתנו באדם שהרי הגמרא אמרה שכל מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו וכו',
אם כן מידת הבושה תבועה בו בתוכו מאבותיו ומתאים לשון באדם עם ב היינו בתוכו.
ולפי הברייתא כאן יובן גם עומק הדברים לגבי פסולי עדות
הגמ בקידושין מ: ת"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים,
פירש רש"י: האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל
הרמב"ם פרק י"א הלכות עדות כתב:
וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם ,
וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבשת. שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר.
ומכלל אלו האוכלין צדקה של עכו"ם בפרהסיא אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין. כל אלו פסולין מדבריהם.
וצריך ביאור בעיקר לפירוש רש"י
שהרי אוכל בשוק והבזויים האחרים שהוזכרו ברמב"ם, מילא שהם לא מקפידים על בזיונם, אמנם לא נחשדו משום עבירה שעשו, ומדוע נחשדים על לאו דאורייתא של עדות שקר ?
אלא כיוון שהבושה סימן ליראת חטא והם חסרים אותה הרי חשודים על עדות שקר.
