דבר תורה – כוחו של הרגל והשפעתו הרוחנית – מסכת נדרים

מאת עמנואל גונן

כוחו של הרגל וההשפעה הרוחנית

הגמרא במסכת נדרים ח ע:א:

תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים

אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופך להאכילך תרומה ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף.

ביאור

שסופך למעות בשבועות – ופירש הר"ן דשבועה חמירא דכתיב ביה לא ינקה.

מה באה לחדש לנו הגמרא ?

נראה, שחידוש הוא שלא מבעיא שסופו לעבור על נדרים, אלא למעול בשבועות,

ששבועה חמורה יותר ואע"פ שהורגל בנדרים ולא בשבועות, ההרגל מביאו גם לאיסור חמור יותר.

ואל תרבה שיחה עם האשה –

בשלושת הדברים הראשונים היינו נדרים עם הארץ וכהן עם הארץ הברייתא כתבה לשון רגילות – אל תהי רגיל,

ואילו בריבוי שיחה לא נאמר אל תהי רגיל אלא ואל תרבה,

משמע שגם בלא רגילות בזה סופו לבא לידי ניאוף.

ואפשר לומר שהריבוי עצמו הרגל הוא.

ועוד אפשר להבין

על פי מה שכתב היעבץ לפי מה שכתב במסכת אבות  – באשתו אמרו מאי קאמר ניאוף,  לבא עליה בנידתה או שלא כדרכה או במעשה חידודין שמביא לידי הוצאת שכבת זרע.

ולפי דבריו גם אפשר לפרש שכיוון שבאשתו אמרו והרי רגיל בה גם זה קשור להרגל, אע"פ שלא רגיל בריבוי שיחה עמה דווקא.

עוד בעניין זה

המשנה באבות א ה':

רבי יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר וכו' ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו.

מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גהינם.

כתב בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז

וענין גורם רעה לעצמו הוא שמושך לילית הנקראת רעה, ומטמאה אותו בקרי. וכן פי' בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) בפסוק (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך,

כי כאשר האדם הולך בדרך ישר ומתנהג בקדושה, רעה שהיא לילית ונגע שהם נגעי בני אדם, אינם קריבים אליו, אבל אם חס ושלום אינו הולך בדרך ישר מטמאים אותו.

ועל דרך זה נפרש "רעה לעצמו", שמושך לעצמו הרעה לילית להחטיאו. ולכך סופו יורד לגיהנום, לעכל הרע ההוא שנדבק בו.