הגמרא בסנהדרין דף ק"א ע"ב דורשת:
מאי "וזה אשר הרים יד במלך" אמר רב נחמן מלמד שחלץ תפילין בפניו, דהיינו אחאב שרצה למרוד במלך שלמה חלץ את התפילין בפניו, ומפרש רש"י: שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת המלכות, לדעת רש"י המרידה היתה ע"י החוצפה שגילה ראשו בפני המלך ולכן אסור לחלוץ תפילין בפני רבו מפני שמגלה ראשו בפני רבו, וכבוד רבו ככבוד מלך.
הטור בהלכות תפילין סימן ל"ח ומקורו ב"שימושא רבה" : אמר רבא אסור לתלמיד למיחלץ תפילין קמי דרביה דכתיב "וירם יד במלך" ומוסיף הטור ומאי תקנתיה ? לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידים.
הקשה מהר"י אבוהב: לפי רש"י שטעם האיסור לחלוץ תפילין בפני רבו הוא משום גילוי הראש בפניו, מה התקנה בזה שיכרוך קודם תפלין של רבו ואחר כך את שלו, הרי עדיין נשארה הבעיה של עזות בגילוי הראש?
אומר הרי אבוהב שני טעמים אחרים:
- שבחליצת תפילין יש פריקת עול מלכות שמים ואין ראוי לתלמיד לעשות כן עד שיראה את רבו עושה כן.
- בזה שחולץ את התפילין בפני רבו מראה שהגיע זמן לילה שצריך לחלוץ התפילין והוא כמורה הלכה בפני רבו.
ואומר הבית יוסף, שלפי הטעם השני, האיסור לחלוץ בפני רבו הוא רק סמוך לשקיעת החמה שאז שייך הטעם שהוא כמורה הלכה בפני רבו, אבל להלכה למעשה חושש הבית יוסף לדעת רש"י.
לפי התירוץ השני של הר"י אבוהב שהטעם הוא מפני שנראה כמורה הלכה בפני רבו מפרש הב"ח את המשך דברי השימושא רבה": ומאי תקנתיה לכרוך רביה ברישה" , שבזה שהתלמיד יכרוך את התפילין של רבו ואח"כ את שלו בזה הוא מראה שמה שחלץ תפילין לפני רבו אינו בשביל להורות הלכה, אלא כדי שיוכל לכרוך את התפילין לרבו ולא יצטרך להסיח דעתו מהתפילין שעליו שהרי תלמיד נותן דעתו לכרוך יפה לרבו, וממילא יסיח דעתו מהתפילין שעליו, ואף על פי שאיסור היסח הדעת מהתפילין הוא ע"י שחוק וקלות ראש מכל מקום מצווה מן המובחר שלא יהיה הסח הדעת כלל.
הב"ח מביא טעם נוסף לפי מה שהביא הבית יוסף בסימן ל"ב בשם האורחות חיים שכתב על רבינו האי שתלמיד בפני רבו אין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו, מניחין תפילין קטנות כשיעור אצבע ומחצה תחת כובע שלהם שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים וחוששין לעונש כי התפילין הם דרך כבוד דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ולפי זה, גם לחלוץ תפילין בפני רבותיו מגלה שמשווה עצמו לרבותיו, ולפי הפשט הזה התקנה של – לכרוך רביה ברישא היא, שבזה שרואים כולם שמשמש את רבו רואים שאינו משווה את עצמו לרבו.
הפרישה הביא עוד טעם בשם המהרש"ל: שכיוון שהגמרא בכתובות דף צ"ו עמוד א' אומרת שתלמיד מחויב לעשות לרבו כל מה שעבד עושה לרבו חוץ משלושה דברים כדי שלא יאמרו עליו שהוא עבד אבל מהשלושה דברים הוא פטור רק אם הוא לא לבוש תפילין אבל אם הוא לבוש תפילין חייב בהכל, ממילא מסביר המהרש"ל לפי זה כשתלמיד חולץ תפילין בפני רבו מראה בזה שאינו רוצה לשמשו ב ג' דברים, ונמצא שמורד ברבו.
צריך להבין, לפי הפשט השני של הר"י אבוהב שהטעם הוא משום שהוא כמורה הלכה בפני רבו שהגיע זמן לחלוץ תפילין, הרי פסק הטור בהלכות כבוד רבו ע"פ תוספות במסכת עירובין דף ס"ב ע"ב לגבי האיסור להורות הלכה בפני רבו, שלא מיקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל אבל בהוראה שהשואל יודע שהיא פשוטה כגון "נותן טעם לפגם" או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בשישים וכיוצא באלו, כשמתירין לו אינו נראה לו דבר חידוש שכבר שמע הוראה זו, ופשוטה לכל, ושרי.
אם כן מדוע שחולץ תפילין ומראה בזה שהגיע הזמן לחלצן הוי כמורה הלכה בפני רבו הרי אין בזה כל חידוש לשואל שהרי ידוע לכל שאין מניחין תפילין בלילה?
ואפשר לפרש על פי מה שכתב הטור בהמשך הלכות כבוד רבו סימן רמ"ד סעיף י"ב: אסור לתלמיד לראות סכין לצורך שחיטה בפני רבו שנראה כנוטל שררה בפניו. ומבאר הפרישה: שנראה כמורה הלכה בפניו.
ולפי זה אנו למדים שגם דבר המורה על שררה יש בזה איסור כמו מורה הלכה בפני רבו אף על פי שאין בהוראתו שום חידוש לשואל כדוגמת הסכין שאין בבדיקתה שום חידוש אלא בדיקת המציאות אם יש בה פגימה אם לאו.
צריך קצת ביאור גם בפשט שהביא הב"ח בשם רבינו האי, שכשם שאין דרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו מפני שהם דרך גדולה וכבוד מזה הטעם אין לחולצם שמשווה עצמו לרבו
הרי אם התפילין דרך גדולה וכבוד אז לכאורה אדרבה כשחולץ תפילין מוריד מגדולתו ומה האיסור בזה ומדוע נחשב שמשווה את עצמו לרבו ?
ולפי מה שבארנו אפשר להבין, שבזה שחולץ התפילין יש בזה שררה כיוון שתלמיד חולץ תפילין רק אחרי שרבו עושה כן כמו שכתב מהר"י אבוהב בתירוצו הראשון, ולכן נראה שמשווים עצמם לרבותיהם גם בחליצתם.
